אחרי 3 שבועות בדיוק של החלמה (לא מלאה) מהנקע שחטפתי בכפר החורש, הגיעה העת לחזור לנווט. זה לא שישבתי בבית בחוסר מעש - לפני שבוע אירגנתי ניווט רכוב בפארק סיירת שקד, ועוד אחד קטן ועממי בתל מיכל, אבל זה היה ברכיבה ובהליכה. לרוץ התחלתי רק השבוע. הריצה הראשונה היתה די קשה (כמו טיפול פיזיותרפיה), והשניה יותר טובה. הגעתי למסקנה שניווט אורבני קצר (כמו למשל בהזורע) יכול לעשות לי רק טוב.
כמובן שלא תכננתי לרוץ מהר. אני עדיין נזהר על הרגל (מתבטא בצליעה קלה) ומתקשה בפניות, אבל זאת בדיוק הדרך להשתקם. הדרך מהזינוק ועד לתחנה 3 היתה יותר מדי "שטח" עבורי בשלב זה, אבל מתחנה 3 העסק התמתן, ויכולתי לרוץ בנוחות בשבילי הקיבוץ ומדשאותיו. הקצב האיטי חסך ממני הרבה טעויות, ולמעשה הטעות היחידה שלי היתה לתחנה 21.
המכשול העיקרי ברחבי הקיבוץ היו קבוצות הילדים הרבות שניווטו בו - אווירה נחמדה מאוד, בשילוב תפאורת אביב של כליל החורש בשיא פריחתו, כלניות מתורבתות בגינות, וכמובן נחל זורם שעברתי שוב ושוב. אחר כך יצאתי עם יעל לאימון ניווט נוסף (קבוצות הילדים כבר עזבו), השתעשענו בנדנדת הצמיג התלוי, ולבסוף נכחנו בטקס הסיום המשפחתי.
בדרך חזרה לרכב כבר התייבש השביל הבוצי שבו עלינו לכינוס, והסוסים אכלו לתיאבון בשדה החיטה. האתגר הבא שלי הוא להשתתף ברוגיין (שנדחה כנראה במיוחד עבורי), ובינתיים לשפר את יכולת הריצה והתנועה.
תודה למארגנים ממועדון יזרעאל, לחברי הקיבוץ והמועצה, ולמשפחה.